מה לא אמרו לנו שם בימין, מה לא הבטיחו לנו - הכל מהכל בכדי שנאמין בצדקת דרכם (היעדר דרכם) במטרה להשקיט את קולותינו. אפילו האשימו אותנו החוצפנים בהאשמות חריפות ביותר בכנותנו "בוגדים", "שונאי ישראל", ושלל הגיגים נבערים מבית היוצר של הציונות הדתית ושותפיה.
חלקנו אפילו האמין כי אולי אנו באמת בוגדים. אולי אנו באמת שונאי ישראל. ואפילו זזו ימינה והחלו לדקלם אמירות נבערות כגון "חמאס אויב השלום" (יריב אופנהיימר בראיון טלוויזיוני) ואף חצו את הקו והצביעו למפלגות ימין קיצוני שמעולם לא חשבו להצביע להן קודם לכן. "מהפך", היה אומר האיש מרשות השידור, על הידרדרות החברה הישראלית בגישתה להוויה המזרח-תיכונית.
אז מה קיבלנו עם עלייתם של כוחות הימין הקיצוני? משרד החוץ - מה שהיה סמל הגאווה של מדינת ישראל במשך למעלה מ-60 שנה, עבר את אשר עבר, ידע את תקופות השפל הנוראיות ביותר של מדינת ישראל, החל מגירוש ערביי 48', ממשיך במלחמה כוללת ב-67', וסופר משם אינספור מבצעים ומלחמות הזויות ונוראיות, כאשר בתוכן נטבחים נשים וטף כהרף עין. והעולם שתק. הסכסוך נשאר, אבל העולם לפחות שתק, ולא נקט מאומה נגד מדינת ישראל.
כיום, עם השתלטות הימין הקיצוני על כל מוסדות השלטון ועל מוסדות הרבנות, ההסברה והשגרירות, אפשר לגלות באופן ברור וחד-משמעי, מדינת ישראל לא באמת שינתה דפוס פעולותה, הרי בואו נודה, האפרטהייד היה קיים הרבה לפני ממשלת ביבי-ברק-ליברמן-ישי, המחסומים והגדרות עמדו על-כנם עוד הרבה לפני שמישהו בכלל העלה בדעתו שאנשים אלו ינהיגו את מדינת ישראל.
אך משהו אחר השתנה, מהפכה של ממש. התודעה הישראלית, גישתה, מחשבותיה והגיגיה, דרכיה ושיטותיה - הם שהשתנו. תחושת ההתבדלות הישראלית, הבועה הפנים-ישראלית, תמיכת התקשורת המגויסת שהפכה להיות סממן ימני אף יותר מממשלת ישראל עצמה. ואזרחיה האימפוטנטים התומכים בהשמדת אוכלוסיית עזה בכל עת ובכל שעה. התומכים בתקיפת הכור האירני יחד עם אזרחיו, בכל עת ובכל שעה. התומכים בהפגזת משטי השלום ההומניטריים, בכל עת ובכל שעה. והממשלה? תומכת ומעודדת ולעיתים רבות אף מאגפת מימין את ההמון הנבער הישראלי. שגריר טורקיה על כיסא קטן, לעזאזל מובארק, לעזאזל רם עמנואל, לשרוף את עזה, והעם עם הגולן.
הפגנות-ענק באופן יומי מתרחשות נגד ישראל בכל מקום ופינה בעולם. שגרירים עוזבים את ישראל, משרדי חוץ נסגרים כלא היו, חרמות על סחורה ישראלית, חיסול כל בריתות אסטרטגיות קיימות, ואפילו דיונים של ממש בדבר חוקיות הכור בדימונה, והדה-לגיטימציה חוגגת. מי היה מאמין? ימים שחורים של ממש, ימי ריסוק וחיסול ישראל, השמדת ישראל מול עינינו. והכל נעשה, כך הם מזכירים לנו, באהבת ישראל.
זהו צו השעה, בו הציבור היהודי נדרש לחשבון נפש, שכלול מחודש נטול אינטרסים לאומניים, בדבר נקיון הכפיים של הרעיון הציוני המודרני. יש חובה מוסרית ולאומית לשכלול פתרון אמיתי, כזה אשר יאפשר הובלת שלום-אמת במזרח התיכון, ייצוב מערכת תקינה, נטולת חרחור מלחמות ונקייה מסמלים ומהגדרות מדיניות, אשר חותרים תחת לקיומו של שקט אזורי במחוזותינו.
קיריל הדר | פובליציסט
